המחשבה הראשונה שעולה בדעתנו כשאנו רואים את הציון אופוס 1 מתלווה ליצירה, היא שזו כנראה היצירה הראשונה, או לפחות אחת הראשונות שחיבר המלחין.  מחשבה זו אינה נכונה בלשון המעטה. האופוס הראשון של כל מלחין יכלול בדרך כלל את היצירה או היצירות אותן הוא בוחר להציג כאלו המייצגות אותו לגמרי והוא יכול לעמוד מאחוריהן, כמו היו הלבנה הראשונה עליה ייבנה בניין מכלול יצירותיו. זה בדיוק היה המצב עם האופוס הראשון של בטהובן שכלל שלוש שלישיות לפסנתר, כינור וצ'לו. בטהובן כבר היה אז מלחין מיומן ביותר ופסנתרן מבוקש מאד והספיק להשלים יצירה לבלט, קונצ'רטו לפסנתר, תשע רביעיות, שירים רבים ויצירות נוספות להרכבים קאמריים מגוונים.

את השלישיות השלים בטהובן עוד כשלקח שיעורי הלחנה אצל היידן (מה שלא צלח כל כך). ביצוע הבכורה היה בבית פטרונו, הנסיך קארל ליכנובסקי בנוכחות של היידן. מפגש זה בין המלחין הגדול שנחשב בזמנים אלה לגדול מלחיני אירופה עם הצעיר השאפתן והנרגן לא היה מוצלח שכן היידן ביקר בצורה גלויה את השלישייה האחרונה בין השלוש.

פרדיננד רייס, חברו ותלמידו של בטהובן, תיאר את האירוע: "רוב האמנים וחובבי המוזיקה הוזמנו, ובראשם היידן, שהרביעיות האחרונות שלו היו השיחה החמה בעיר". השלישיות נוגנו, ומיד זכו לתשומת לב יוצאת דופן. גם היידן אמר עליהם הרבה דברים יפים ומחמיאים, אך המליץ לבטהובן להמתין עם פרסום השלישייה האחרונה, זו בדו מינור. בטהובן קיבל ביקורת זו באופן קשה. הוא עצמו החשיב את השלישייה השלישית לטובה בין כולם. הוא נותר עם תחושת טינה כלפיי היידן וחשד בו כי הוא מקנא. בטהובן הנמהר לא ניסה להבין את הערתו של היידן לעומק. להיידן לא הייתה שום נטייה לקנאה כלפי מלחינים צעירים מוכשרים, ולראיה מערכת היחסים הנפלאה שהייתה לו עם מוצרט. היידן כנראה החשיב את היצירה נועזת מאד וסבר כי לא תתקבל יפה על ידי הציבור וחשב שעדיף היה לחכות מעט.

במהלך השנתיים שבין ביצוע הבכורה להוצאה לאור, תיקן בטהובן את השלישיות וארגן הופעות פרטיות רבות כדי לעודד רכישת התווים על ידי מוסיקאים מקצוענים וחובבים כאחד. המהלך היה מוצלח מאד והיצירות זכו להצלחה גדולה ויצאו לאור בהוצאה היוקרתית "ארטריה ושות". ההצלחה הייתה גדולה כל כך שבטהובן הצליח למכור מעל 240 עותקים והרוויח די כסף לקיום לשנה תמימה. כמו כן, ההתענינות בבטהובן גדלה גם בקרב האריסטוקרטיה הוינאית מה שעתיד היה להניב לו פטרונים משמעותיים נוספים.

שרינג, הכנר המהולל, מצטרף אל השלישייה ומנהל את השיעור מכסא הכנר. השיעור נוגע במספר היבטים של הבעה המוסיקלית בכלל וזו שעשויה להיות קשורה לביצוע המוסיקה של בטהובן בפרט. בנגינה החדה והארטיקולטיבית האופיינית לו כל כך ממחיש שרינג לתלמידים את הדרכים בהן יש לממש את הדרמה הגלומה במוסיקה של בטהובן, בניגודיות הדיכוטומית בין עדינות ורוך לבין החלטיות ואף פראות ואלימות. הוא מנסה לגרום להם לא להרגיש חשש  מל"השתולל" כשצריך. בעבודתו הצמודה לתווי היצירה הוא מנסה להנחיל לתלמידים בצורה אינטואיטיבית את החשיבות של הבנת הוראות הביצוע וההיצמדות אליהן כשלב הכרחי להבנת המוסיקה ולהגעה לאינטרפרטציה נכונה. צורה זו של עבודה, כשהמורה, המוסיקאי בעל השם העולמי, מצטרף לנגנים הצעירים ומנחה אותם כשותף ולא רק כמתבונן או מאזין מהצד מאפשרת למוסיקאים חווייה מעצימה ומעוררת השראה.