על פי שומאן לפחות שתיים מהבלדות (השניה והשלישית) נוצרו בהשראת השירה הלאומנית של בן ארצו של שופן אדם מיצקייביץ'. עם זאת, הנחה זו של שומאן שהבלדות הן תכניתיות עשויה להטעות. שופן היה אמנם פטריוטי נלהב אבל הוא לא היה אדם פוליטי בכל הנוגע לקידום פרופגנדה לאומית במודע ביצירתו, הוא גם לא אהב את הרעיון של מוסיקה תכניתית. הקשר של הבלדה השלישית, למשל, ל"אונדין" של מיצקייביץ' הוא כללי ולחלוטין לא מובהק. אם אכן שופן הלחין את הבלדות לאחר קריאת שיריו של מיצקייביץ', הרי שבמקרה הטוב הן משקפות תגובה רגשית של המלחין.

עד תחילת המאה ה-19, המונח "בלדה" היה שייך בעיקר לתחום השירה והיה בשימוש בצרפת כבר מהמאה ה-15. שופן היה המלחין הראשון שיצר "בלדה" מוסיקלית אינסטרומנטלית חסרת מלים עם הבלדה מס' 1 שלו בסול מינור, שהולחנה בשנים 1835-36. שלוש בלדות נוספות הולחנו במהלך השנים הבאות וביחד כל הארבע נחשבות בין היצירות המשמעותיות, המאתגרות והאהובות ביותר ברפרטואר הפסנתר עד ימינו.